<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף ח:</h2>
דין סכין ששחט בה טריפה שצריך הדחה תחלה קודם שישחוט עוד או שיחתוך בה רותח. ואם לא הדיח תחלה צריך הבשר קליפה. אבל סכין של גוים צריך הגעלה תחלה ואם לא הגעיל ושחט בו קולף.
<h2>דף יא.</h2>
דין בהמה שנמצאת טריפה מה דין של גבינות הנעשות באותה שנה. (רב ושמואל התירום) [רבינו שמואל התירן] מטעם חזקה וכן אמר רב (יהודה) [יהודאי] בהלכות אותו ואת בנו.
<h2>דף לז.</h2>
דין בהמה מסוכנת פירוש שחולה אם היא מחמת שתשש כחה והיא מסוכנת ונוטה למות כיון דלא אירע מכה באחת מאבריה דממיתים אותה הרי היא מותרת שלא אסרה תורה אלא כגון טריפת חיות היער אשר נעשה בה מכה הממיתה. מסוכנת שאמרו זו היא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע"פ שאוכלת מאכל הבריאות. ואם שחטה ולא פרכסה נבילה ולוקין עליה. וזהו דין פרכוס בבהמה דקה ובחיה בין גסה ובין דקה בין פשטה ידה והחזירה בין כפפה ידה ורגלה אף על פי שלא החזירה הרי זה פרכוס ומותרת. אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה אסורה שאין זה אלא יציאת נשמה. ובבהמה גסה בין שפשטה ידה ולא החזירה ובין כפפה ולא פשטה הרי זה פרכוס ומותרת ואם לא פרכסה כלל אסורה. בעוף אפילו לא פרכס אלא ברגליו ולא רפרף אלא בעינו או כשכש בזנבו הרי זה פרכוס ומותר.
<h2>דף מט:</h2>
דין חלב מן התורה והוא חלב שעל גבי הקרב ועל הכסלים ועל הכליות ועל הדקין דהיינו ריש מעיא באמתא בעי גרירא. שעור אמתא כדפרי'. ועל קיבה עצמה יש חלב אחר אקשתא ודאייתרא.
<h2>דף נח.</h2>
וכן ביצת עוף שנטרף ביצתה אסורה כביצי עוף טמא.
<h2>דף סב:</h2>
דין עוף הבא לפנינו ואינו מכירו אם טמא ואם טהור יבדוק בקלפי הקורקבן ואם יש עוד סימן אחר [עמו שהוא] טהור.
<h2>דף סד.</h2>
דין ביצים שטרפום בקערה אין קונין אותן מן הגוים.
דין ביצים היאך לוקחין אותן מן הגוים הלא אינו אומר מעוף פלוני טהור הוא ובשביל הסימנין אין לסמוך כדאמרי' סימן בביצים אינו מדאוריית' אלא היינו טעמא דמותרין דנלך אחר הרוב שביציהן טהורין.
דין דגים שאין נכר בהן קשקשת וספק שמא נשרו כששלו מן המים יש לסמוך על עוברי דגים שהחתכה ראשה אחד חד וראשה אחד כד זהו עב ועגול כדמוכח בשלהי אין מעמידין [מ' ע"א] שסימני עוברי דגים יש לסמוך עליהם.
<h2>דף סד:</h2>
ואם הכה על התרנגולת ויצאתה ביצתה כשרה ואין בה דין אבר מן החי. דין ביצים שיש דם על קשר חלבון [הדם אסור והביצה מותרת, ואם הדם על קשר של חלמון] אף הביצה אסורה. אבל אם הדם בביצה ואין דם כלל על הקשר הדם אסור והביצה מותרת ואינו אסור אלא מדרבנן.
<h2>דף סז:</h2>
דין תולע הנמצא בפרי אם (יש) [בא] בעוד הפרי באילן אסור. וכן תולע הנמצא בשרביט גיישיש ופיוש ופולין אם באו במחובר אסור. ואותן זבובין שבתוך גוף הפולים עצמן אם באו בתלוש מותרין ואינן אסורין אלא אם כן פרשו מחיים ומשפרשו אינן נכנסין. לכך כשנמצאו בתבשיל של פולים מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולים ואין בהם משום שרץ השורץ על הארץ. ואף על פי שעתידי' להיות פורחין אין לאוסרן משום שרץ העוף כיון שנוצרו תוך הפרי כמו זיזין שבעדשים שאין אסורין מן התורה אלא באסמכתא דהשרץ השורץ על הארץ. ויש שמחמירין ונותנין אותן תחלה במים רותחין כדי שימותו מיד תוך הפולים שאם ישימו הפולים במים צוננין תחלה אולי מחמת מים צוננין יצאו הזבובי' לחוץ בתוך המי' מחיים [ונאסרו המים] ומתים שם בשעת רתיחה והרי הוא אוכלו בקערה. דין שרביטי גיישיש ופולים או של פישיט שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהן השרביט שנמצא בו תולע זורקו לחוץ והשאר מותר. אכן יש שאוסרין אפילו על ידי ששים של היתר. וכן דגים שנתבשלו ונמצא ביניהן דג טמא זורקו לחוץ והשאר מותר. ויש אומר אפילו על ידי ששים של היתר לפי שכשמערה המים חמין פעמים בתוך הערוי מעט מים ישאר הדג טמא עם עשרים או שלשים דגים ונאסרין וחוזרין ונוגעין לכל שאר הדגי'. ואם הם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם שאינן קלים להתבשל על ידי ששים כמו דגים קטנים. ולכך טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם ואם ימהר וירצה לצננן ישפוך מימיהם תחלה ואח"כ מים צוננים. אמנם נראה לי דשרביטין ודגים קטנים יש להתיר כיון שמער' לבסוף כל המים לחוץ עם כל העשרי' או שלשים שנאסר כבר נתבטלו ברוב שנשארו ואין חוזרין השאר שבמחבת אע"פ שנוגעין בהן חמין לפי שאסור הנבלע אינו חוזר ונפלט ביבש אלא על ידי מים לכך בעינן נער וכסה (לגבי גם שנאסרה) [גבי טפת חלב וגם קליפה שנשארה] אינה חוזרת ואוסרת קליפה אחרת סמוך לה. וכן לעולם ואף על פי שטעם גופו נפלט ונבלע בדבר שסמוך לו כמו חם בתוך חם אפי' בלא מים מכל מקום אסור הנבלע בו ממקום אחר אינו נפלט בלא מים. ואם כן אף על פי שהחתיכה עצמה נעשית נבלה מ"מ לא יהיה טפל חמור מן העיקר וכיון שאינן אסורי' (מן) [רק] העשרי' הרי הן בטלי' בשאר שבמחבת לפי שהן רוב לא שייך לומר בריה לא בטלה אלא בדבר שאסור עצמו בלא בליעת אסור אחר. אבל גבי ביצים דברי הכל אסור דאין רגילות לבשל ביצים יחד כל כך [שיהו] עשרים ושלשים (שיהיו) שנאסרו בטלין כשיהיה עוד רוב היתר. דין תולעין בחתיכת בשר או בחתיכת דג שבאו (מחלב) [מחיי] הבהמה ומהדג מחיים אסורין ואותן שבאו לאחר שחיטה מחמת הסרחון שבבשר או בגבינה מותרין לאחר מיתה אבל מחיים פרשו על הבשר אסורין לעולם ולהא לא חיישינן בשעה שמדיח בשר במים ובאו על בשר בחוץ דאם היו בחוץ היו נופלין וכן יתושין קטנים הגדלין בשכר או ביין שמותר לשתותן אפילו פרשו בדפני הכלי.
<h2>דף עד.</h2>
דין ולד שליל הנמצא בתוך בהמה ששחטה שמותר העובר בשחיטת אמו. גם חלבו וגידו מותר אבל דמו אסור. וה"מ שלא הלך כלל אבל הלך צריך שחיטה. ואם נמצאת האם טריפה שחיטת אם אינה מועלת לעובר. אם העובר בן תשע' חדשים מותר העובר בשחיטת עצמו כדרבא אבל בן שמנ' אסור דלא שייך ביה שחיטה. ולפי שלא יוכל להבחין מתי הוא בן תשעה טוב הוא לאסור הכל כשהאם טריפה.
<h2>דף עח:</h2>
דין אותו ואת בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האב תחלה ואחר כך הבן בין איפכא. והיום הולך אחר הלילה שלפניו.
<h2>דף פג.</h2>
דין אותו ואת בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האב תחלה ואחר כך הבן בין איפכא. והיום הולך אחר הלילה שלפניו.
<h2>דף פג:</h2>
דין כסוי הדם עפר למטה ועפר למעלה לכתחלה. ואסור לדבר בין שחיטה לשחיטה אבל אם דבר בנתי' אפי' מלי דעלמא כגון תן לי התרנגולת או הסכין אין זה הפסקה כגון [ברכות מ' ע"א] לאחר המוציא גביל לתורי.
<h2>דף פז.</h2>
דין כסוי הדם עפר למטה ועפר למעלה לכתחלה. ואסור לדבר בין שחיטה לשחיטה אבל אם דבר בנתי' אפי' מלי דעלמא כגון תן לי התרנגולת או הסכין אין זה הפסקה כגון [ברכות מ' ע"א] לאחר המוציא גביל לתורי.
<h2>דף צב:</h2>
דין לנקר גיד הנשה ולחטט אחריו. וגם שומנו אסור מדרבנן.
<h2>דף צג.</h2>
דין חלב מן התורה והוא חלב שעל גבי הקרב ועל הכסלים ועל הכליות ועל הדקין דהיינו ריש מעיא באמתא בעי גרירא. שעור אמתא כדפרי'. ועל קיבה עצמה יש חלב אחר אקשתא ודאייתרא.
דין חוטין האסורין שבעוקץ תלתא מימינא ותלתא משמאלא. וחוטין שבתוך הכוליא וגם לובן דכוליא וחוטין שעל הטחול הכל אסור משום חלב דרבנן. אבל שבכתף לפנים שבלחיים אצל הלשון אסורין משום דם וצריך לחתכן ולמולחן. ולצלי סגי בחתיכה בעלמא בלא מליחה. ואף אם לא הסירו מן הבשר הרי הן כשאר בשר אם חתכוהו. דין שצריך להסיר הקרום מן הכסלים סמוך לחזה. וגם מן הבשר שסביב מן הדפנות שחותכין כדי לשים ידו שם לבדוק הריאה צריך להסיר הקרום מן הבשר מבחוץ מפני שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם. וקרום שראש המוח מונח שם צריך להסיר משום דמא.
<h2>דף צג:</h2>
דין מליגה. באמת וברור שאסור לשים תרנגולת כשמולגין אותה בכלי ראשון מפני הדם דלכולי עלמא כלי ראשון מבשל וצריך לשים המים בכלי שני קודם ואחר כך התרנגולת. בזה הענין לכולי עלמא מותר דכלי שני אינו מבשל. אבל אם עירה מים מכלי ראשון פירוש מאותו כלי שהוחמו בו המים על האש על התרנגולת פירוש דערוי ככלי שני מותר. אבל לפירוש רבינו תם פירוש דערוי ככלי ראשון מבשל לכל הפחות כדי קליפה. ואם גוי או שפחה מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון אם בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדירה או הדיחו קערות חולבות ולא ראהו ישראל אם יחד הודחו או כל אחת לבד הכל אסור דשמא מחמת הקל טרחו באיסור ואסור. ואם עירה על התרנגולת מים מכלי ראשון צריך להסיר כל העור דהיינו קליפה. ודוקא כשאוחז התרנגולת ברגליה דאם כן אין הנוצה הולכת כדרכה ואין מפסקת בין הנוצה והעור ואז צריך לקלוף העור של תרנגולת אבל כשיאחז את הראש בידו מותרת בלא קליפה דהנוצה מפסקת בין המים והעור ומצלת על התרנגולת ואפילו כדי קליפה אינו מבשלתו לא מידי.
דין ראש כבש וגדי שנתן על האש להסיר השער אותביניה אבית השחיטה שפיר דמי. וצדדי מקווץ קויץ ואסור. וכתוב בהגהה מוקרא הוא דאסור משום דמתבשל בתוך דם רישא גופא שרי. וכן התרנגולת שנתנה על הרמץ להסיר (ראש) הנוצה וכן רגלי הבהמה שנתן על האש להסיר שער הטלפי' הכל מותר דאסורא ליכא אלא משום דם שבראש והני ליכא ראש בנורא. ויש מולחין תחלה קודם שיתנם באש ולאחר שיסירו השער והטלפים מולחין אותו פעם שניה לפי שהשער והטלפים מונעין כנגדם ליכנס היטב המלח בבשר. וזהו חומרא בעלמא המליחה הראשונה.
<h2>דף צה.</h2>
דין אסור הניכר ואפילו רוב היתר הניכר ולקח מאח' מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור מן התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם נמצאת חתיכה אח' בארץ או לקח' גוי שלא בפנינו או עכבר מותר דכל דפריש מרובא פריש. וליכא (למימרא) [למיגזר] שמא יקח מן הקבוע כיון שקבוע ניכר וידוע האסור היכן הוא דלא מחזיקים גברי ברשיעי ליקח מן האסור בודאי בלאו הכי יכול לקנות נבילה מן השוק. אבל בדבר המעורב יחד אסור והיתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטלה שפיר. [ואם דבר שבמנין הוא או ראויה להתכבד דלא בטיל אפי' מעורב באלף ואסור הכל מדרבנן אם] פרש אחד מהן אותו אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דשרי מדאורייתא בטל ואינו אסור אלא מדרבנן אי שרינן (למיקל) [למשקל בפירש] אתי (למיקל) [למשקל] בקבוע. דין (עוף שברח) [זאב שדרס] (בין) [בהמה] אחת בין הרבה [בהמות] שייך בדין זה ואין להתירו מטעם תערובת אפילו לאחר שפרשו זה מזה. [ורבי יעקב היה מתיר לאחר שפירשו זה מזה] מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ואולי ההיא דפסיק בפרק התערובות שמא הוה מוקים לה בקדשים. ואין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר. ואפילו דרס ביד שמא אין זאת דבסוף הלכות אסור והתר פי' דבר שיש ספקא דאורייתא לחומרא והוא דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל כמו ביצה ספק טריפה דלא בטלה באלף דהא אמרינן [ביצה ג' ע"ב] נתערבה באלף כולן אסורות אפילו אספקא דלא כר"ת ז"ל.
<h2>דף צה:</h2>
דין חתיכת בשר שהניחה בביתו ואין איש רואהו והלך לשוק אם מצא' במקו' שהניח' מותרת בלא טביעות עין וסימן ולא נחוש לחלופא דעורב. ואם לא מצאה במקום שהניחה אז צריך טביעות עין. ואם הניחה בשוק בין הגוים כמו כן צריך טביעות עין שמא חלפוה.
<h2>דף צז.</h2>
ואם בשל היתר בקדירה של אסור בת יומה הכל אסור ואם אינה בת יומה לכתחלה אסור לבשל בה ואם בשל בה דיעבד מותר. דין כף של אסור שתחבה בקדירה של היתר אם הכף היא חולבת ותחבה בקדירה מלאה תבשיל או איפכא אפילו אין הכף בת יומה הכף אסורה והתבשיל מותר. ואם הכף בת יומה צריך בתבשיל ששים ואם נשפכו המים מספקא אסור דטעם כעיקר דאורייתא.
<h2>דף צז:</h2>
דין אסור שנפל בקדירה שיש התר [רותח בין במינו בין שאינו במינו] נשער בס' ברוטב ובקיפה ובחתיכות ולא במאי דבלע בקדירה.
<h2>דף צח.</h2>
דין ביצים של עוף טמא או ביצה טהור' שיש בה אפרוח [או] דם ונתבשלו עמהם ביצים כשרי' או דבר אחר בין עם קלפה בין בלא קלפה הכל אסור עד שיהא שם ששים בהיתר.
דין ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מן התור' אלא מדרבנן דדרשינן השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם. והוי אסמכתא אבל שמא אסורין משום נבלה כמו בהמה קודם ח' ימים. ומתי יהיה מותר האפרוח לאחר שיצא מן הקלפה אבל לרבי אלעזר עד שיפתחו עיניו.
<h2>דף צט:</h2>
דין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה הכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא. אבל דגים טהורים וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק מותרין.
<h2>דף ק.</h2>
דין אסור שנתערב בהתר בדבר יבש מין במינו בטל ברוב ואם לח כגון יין ביין וחלב בחלב צריך ס'. וכן מין בשאינו מינו [אפילו] בדבר יבש. ואין צריך (להשלים) [להשליך] אחת כמו של תרומה שנפלה בחולין מפני גזל השבט. ואם חתיכה גדולה של נבילה או של בהמה טמאה נפלה בהיתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה אינה בטלה אפילו באלף של היתר כיון שראויה להתכבד לפני האורחין. אבל חתיכת בשר של היתר גדולה שנאסרה מחמת בליעת אסור בטלה שפיר ברוב ביבש. (ואף) [ואם] בתבשיל נבילה בטלה בס' אם אינו מכירה. וכן כל דבר שבמנין כגון ביצת נבילה או טריפה אפילו באלף לא בטל. וכן [כל] דבר שקרוי' בריה כגון דג טמא או עוף טמא או גיד הנשה לאוכלו שלם חייב מן התורה ואפי' אין בו כזית. הלכך אם נתערבו בהתר ואינו מכירן במקום שנתערבו אפילו באלף לא בטילי מדרבנן. ודוקא שלימים אבל חתוכין ומרוסקין יהיו בטלין בס'. וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפילו שלימה אינה קרויה בריה כדאיתא בפרק כל הבשר [חולין ק"ב ע"ב]. ואפילו הכי אינה בטלה באלף אם (היו) [הוא] דבר שבמנין או ראויה להתכבד (בכל יום) [אבל] אם נאסרה מחמת בליעת אסור או דג טהור שבלע [מחמת איסור] ונתערב עם היתר אפילו הן שלימי' אינן קרויין בריה ולא דבר שבמנין ולא ראויין להתכבד. אבל חתיכת בשר בחלב אינה (כחלב) [בטלה] כדאיתא פרק בתרא דע"ז [ע"ד ע"א] משום דאוכל כזית לוקה.
דין חתיכת היתר שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב או מחמת בליעת אסור אחר הנבלע בה אם נתחבה אותה חתיכ' בקדירה רותחת לא סגי בששי' לבטל טפת אסור הבלוע בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ששים לבטל כל החתיכה. ואפילו הכי חתיכות בשר שנמלחו יחד בכלים ומשימין תחתיה (בשר) [גיגית של] עצים ואבני' להפסיק בין (דבשר וחציר) [הבשר והציר] אם נמצא חתיכה אח' מקצתה בציר אותו מקצת צריך קליפה מאותו החצי. ומחציה ולמעלה כשר דהאי חציה של מטה אסורה משום דם דכיון ששורה בציר דומה לכבוש והרי הוא כמבושל אבל חצי שלמעלה מותר דדם אינו מפעפע למעלה כיון שהדם עצמו הולך ולא היה לו כח יותר לאשר מאלו היה כלו דם שזהו דבר האוסרו. והיינו נמי טעמא למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם אלא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר אלא כיון שהדם אינו הולך שם מותר. וכן כל דבר שצריך קליפה למה אין אותה קליפה אוסרת למעלה מחמת פעפוע עור סמוך. וכן לעולם הלא פעמים אותה קליפה שמנה אבל כיון שהאסור נבלע אינו הולך יותר ולא יהיה טפל חמור מן עיקר.
<h2>דף קה.</h2>
ומותר ליטול ידיו מן המים חמין ובלבד שאין היד סולדת כדאיתא פרק כל הבשר מים ראשונים בין בחמין בין בצונן. והא דפליג חזקיה [ק"ו ע"א] ואמר חמין אינו נוטל בהן את הידים ורבי יוחנן אומר נוטלין היינו בסולדת דמסתמא על הברייתא לא פליג חזקיה. ועוד דשרי רבי יוחנן.
<h2>דף קו.</h2>
וצריך שיהיו המים צלולי' שיהיו ראויות לשתיית הבהמה. ואפילו הצלולין צריך שלא יהיו מאוסין וסרוחין שתוכל בהמה לשתותן.
עוד כתב שהוא מקובל מה"ר יונה שאין מברך בנטילת ידים אלא בשחר ובשעת אכילה [אבל לא בנטילת] כל מי שטבולו במשקה וכן הדין דהיאך יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו ומספיק לו רחיצה במים או בנקיון עפר וצרורות. ועל כן הנוטל ידיו בנהר אינו מברך וצונו על טבילת ידים לא נצטוינו אלא לברך על נטילת ידים דיש בכלל מאתים מנה ויש בכלל הנטילה טבילה ומחמת צווי הנטילה הטביל ידיו.
<h2>דף קו:</h2>
ושלא יהא חציצה על אצבעותיו לא טיט ולא (בצד) [בצק בין] צפרניו. זה כלל גדול כל דבר שמקפיד עליו וראוי להסירו מחמת גנאי וקפדה חוצץ.
<h2>דף קז.</h2>
דין נטילת ידים צריך לשפוך על ידיו ולא לתחוב ידו בתוך המים. ולא לרחוץ ידיו בקלוח צנור המקלח מן הגשם ואפילו מקלח מן המעיין דבעינן כח גברא. ולא דמי לברזא והיו נוטלין לקלוח הראשון. אבל אם תחבו בתוך המעין שפיר דמי שמטביל ידיו ולא יברך על נטילת ידים כ"א על שטיפת ידים או על טבילת ידים. נטילת ידים (על ראשון שזהו כל פסול האצבעו' וחוליא) [עד פרק שלישי שזהו כל האצבעות אפילו לחולין] וצריך לשפוך המים פעמים על ידו.
ואסור לרחוץ במים שכבר רחץ חבירו. ושלא תגע ידו שכבר רחץ פעמים אל ידו שניי' (שלא רחץ אלא שפך עליה פעם) [שלא שפך עליה רק פעם אחת] פן תטמאנה.
כלי שנוטל ממנו ידיו צריך שלא יהא נסדק. ולא יהא נקב במקום שהמים עוברין שהוא שופך על ידיו. ואסור ליטול ידיו מכוס משופע שאינו יכול לישב כשאינו מוסמך כגון כסוי הכוס וכסוי קנקן.
<h2>דף קח.</h2>
דין חלב שנתבשל עם הבהמה או עם העוף או עם חתיכה אחת צריך ששים מכל חתיכה שהחתיכה עצמה נעשית נבילה. וצריך ששים עם המים אפילו אינו מכוסה במים יצטרפו המים לבטל אסור.
דין חתיכת היתר שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב או מחמת בליעת אסור אחר הנבלע בה אם נתחבה אותה חתיכ' בקדירה רותחת לא סגי בששי' לבטל טפת אסור הבלוע בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ששים לבטל כל החתיכה. ואפילו הכי חתיכות בשר שנמלחו יחד בכלים ומשימין תחתיה (בשר) [גיגית של] עצים ואבני' להפסיק בין (דבשר וחציר) [הבשר והציר] אם נמצא חתיכה אח' מקצתה בציר אותו מקצת צריך קליפה מאותו החצי. ומחציה ולמעלה כשר דהאי חציה של מטה אסורה משום דם דכיון ששורה בציר דומה לכבוש והרי הוא כמבושל אבל חצי שלמעלה מותר דדם אינו מפעפע למעלה כיון שהדם עצמו הולך ולא היה לו כח יותר לאשר מאלו היה כלו דם שזהו דבר האוסרו. והיינו נמי טעמא למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם אלא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר אלא כיון שהדם אינו הולך שם מותר. וכן כל דבר שצריך קליפה למה אין אותה קליפה אוסרת למעלה מחמת פעפוע עור סמוך. וכן לעולם הלא פעמים אותה קליפה שמנה אבל כיון שהאסור נבלע אינו הולך יותר ולא יהיה טפל חמור מן עיקר.
דין מלח שבלוע מדם או מאסור אחר ונתנוהו בקדירה שאם יש בקדירה ששים של מלח הכל מותר אף על פי שהמלח שנעשית נבילה נותן טעם אפילו באלף דאינו חמור יותר מאלו היה כולו דם או אסור הבלוע בו. ואם המלח הבלוע מבשר או תבלין שנדכו במדוך של בשר ונתנוהו בתבשיל של חלב או איפכא אינו צריך ס' אפילו מן המלח כ"א ס' מטפת בשר הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור.
<h2>דף קח:</h2>
דין להגעיל כלי דוקא כלי שאינו בן יומו (אבל כלי בשר) [ואז אפילו בתוך כלי כשר] מותר להגעילו. ואם בכלי שאינו בן יומו טוב יותר אבל תוך כלי שהוא בן יומו לא יגעיל. דין פסח. להגעיל כלים לצורך הפסח אם מגעילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד' שעות מותר אפילו שניהם בני יומן דאין בהם אך טעם חמץ ולכך שרי דנותן טעם בר נ"ט הוא. אבל לאחר ד' שעות אסור להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דחמץ נעשה אסור וחוזר ונבלע.
<h2>דף קט.</h2>
דין לב שלא נקרע ולא הוציאו דמו בין לצלי בין לקדירה אסור. כחל בין מניקה בין שלא מניקה בין היא קרועה וטחויה בכותל אסור לאכול עם בשר פשטיז"א.
<h2>דף קיב.</h2>
כרישין ובצלים שרוצה ליתן בקדירה של בשר וחתכן בסכין חולבת או איפכא לא סגי בהדחה לפי שראשי הכרישין והבצלים הן קרין חריפין, והוי כמו צנון שחתכו בסכין. ואם נתנו בקדירה מותר דאין [צריך] רק ס' של טעם הסכין הבלוע בירק שהוא דבר מועט. ואם חתכו בסכין של גוי אז צריך ס' של כל הירק שכולו נעשה נבילה. ודין זה אפילו בסכין שאינו בן יומו אבל עלין של כרישים וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה. קערות חולבות שהדיחן במחבת של בשר או אפכ' דאם שניהן בני יומן אסור ואם האחד אינו בן יומו וחבירו בן יומו הכל מותר אפילו [נאמר] נותן טעם בר נ"ט דמותר בצלי דוקא אבל היכא שנתבשלו אסור הכא מותר דאיכא תלתא נ"ט על ידי (חמין) [המים] אחד בשר במחבת בת יומה ומן המחבת במים [ומן הקערות במים] ומן המים בקערה שאינם בני יומן שהוא היתר קצתם. וגם לא קבלו כ"א מטעם שני. וכן הדין בקערות של בשר בני יומן שהודחו במים רותחין בכלי ראשון עם קערות חולבות אינן בני יומן דקודם היו במים שנגעו זה לזה בחמין אם כן איכא ג' נותני טעם של היתר. וכן ביצים שנתבשלו בחמין במחבת חולבות מותרין לתתן בפשטיזא או איפכא [אם] נתבשלו במחבת של בשר מותרין לתתן בפילזון. וכן ירקות שנשלקו במחבת חולבת מותר [לתתן] לתבשיל של בשר ואפילו המחבת בת יומה וכן איפכא. וכן קטנית שבשל בקדירה חולבת מותר לערותן בקדירה של בשר אפילו לכתחלה ואפילו הקדירה בת יומא הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. וה"מ כשהקערות חולבות אינן מלוכלכות בשיורי מאכל אז שייך היתר נ"ט בר נ"ט. ואם שניהן בני יומן הכל אסור (דהא) [דהמים] נאסרו מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין כאן נ"ט בר נ"ט של היתר. ואסור לאפות עוגה קטנה בצד פשטי"ץ או בצד פלאון כדאמרינן בפסחים [ל' ע"ב] אין שטין את התנור באליה ואם (כלי אופה) [אופה תחת הכלי] אפילו לא יגעו זה בזה אסור לאפות שניהם [יחד] דאזיל האי ומפטם האי. ואין להתיר משום נ"ט בר נ"ט ולא משום דבר הבלוע מחתיכה זו במקום אחר אינו פולט משם (כי אם) על ידי [מים כמו] דמפרש לקמן גבי טפת חלב [מ"מ] פעמים ששמנינות (איכא) [יוצא חוץ] לעיסה.
<h2>דף קיב:</h2>
דין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה הכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא. אבל דגים טהורים וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק מותרין.
<h2>דף קיג.</h2>
חתיכות בשר של שלש פרות או של ארבע שמלחן ונתן זו על גב זו עד שגמר פליטת הדם הראשונה קודם שמלח אחרונה כשר. ואם מלח חתיכה אחת היום ונתנה על בשר שנמלח אתמול מותר (דכבר) [דאכתי] פליט הראשון צירו. בשר שנמלח ומיד נתנו על בשר שלא נמלח שיחזור וימלח הבשר ומותר.
דין מעשה בא לפני מורי החכם רבי שמואל בבני מעים שנמלחו ושהו כדין מליחה וקודם שהודחו נפלו במי חלב שנתבשל על האש והסירו את החלב הקרוש ונשאר את הצלול וצונן היה והתיר הבני מעים על ידי הדחה מטעם טהור מליח וטמא תפל שאין כח בבני מעים בדמם ליכנס בחלב ולחזור ולאסור בבני מעים אמנם אסר מי החלב. דין הדחה אין הבשר יוצא מדי דמו אלא אם כן מדיחו תחלה במים ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה. פירוש הדחה ראשונה מפני הדם הקרוש על גב החתיכה ועל ידי המליחה נבלע קצת דמו בחתיכה ואינו יכול לצאת הלכך צריך הדחה אחרת ומולחו והופכו וחוזר ומולחו. ולקדירה צריך לשפשף בידים ומדיחו שתי פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח והשניה להעביר המים האסורים מהדחת המלח שנשארו על גב הבשר. ואם גוי ועבד שמו הבשר בקדירה ויודעין משפטי הדחה וישראל יוצא ונכנס או שיש שם קטן בן דעת הבשר מותר כי הגוי ירא לעשות שלא כדין פן יספר הקטן לאביו או לישראל שבתוך הבית.
קיבה ודקין וחלחולת שקורין טבחיא"ה דאין מחזיקין בהם דם אם מלחן [נתנן] בקדירה או בקערה ולא נמלחו מותר אבל השומן שעליהן יש דם וצריך למלוח וכן שאר בני מעים צריך [למלוח] כגון הכרס. וכן יש (בהך השומן) [בה"ג דהשומן] יש בו סוריקי סומקי. [ואם מלח את] הקיבה והדקין והטבחיאה ומלחן עם בשר אחר מותר ולא דמי לדגים קטנים שמלחן עם בשר. דין לתת כלי תחת העוף לקבל השומן שאסור אלא אם כן שהודח הבשר תחלה ונמלח ושהה שעור מליחה ואחר כך הודח פעמים דלא בקיאינן בשעור תרי גללי דמלחא דפירש בהלכות גדולות.
<h2>דף קטז:</h2>
דין בהמה טהורה כשנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה.
קיבת גדי וטלה שלקחו הגדי והטלה מן הגוי לא חיישינן שמא ינקו מבהמה טמאה או מן הטריפה ולכך מותרת הקיבה להעמיד בה גבנות. וקיבה של גדי וטלה שהרג הגוי הקיבה מותרת דיעבד ולכתחלה אסורה. אפילו הקיבה שראינו שהגדי יונק מן הטריפה ומן הטמאה אם העמיד בה גבינות מותרת דמן הקרוש שבו העמיד והוי פרשא בעלמא. ואסור (לשהות) [לשרות] הקיבה עם עורה בכלי של מים זמן ארוך כדי לקרוש הלח שטעם של קיבה נכנס בעור וחוזר ונפלט והוה ליה בשר בחלב.
